האמת שזה פוסט שלא הכי נעים לכתוב, אבל ננסה לעשות את זה בצורה הכי חמודה שיש ולהסביר, פעם אחת ולתמיד, איך להתפנות בשטח.
אז למה הפוסט הזה נחוץ? כי מסתבר שיש לא מעט אנשים שלא יודעים לשמור על כללי בסיס חשובים, ובזמן טיול בלא מעט פינות חמד או מעיינות יצא לנו לראות נייר טואלט שמציץ אלינו מכל מיני פינות. ברוב המקרים זה לא כזה ביג דיל, אבל מי שנוהג לטייל עם כלב יכול לתאר לעצמו מה ההשלכות עשויות להיות. במיוחד אם יש לכם כלב מתוק אך מטומטם שלא כל כך בררן לגבי מה שהוא אוכל…
חוקים כלליים לקקי בשטח
אז למה זה בכל זאת חשוב לטפל כראוי בפסולת האנושית שאנחנו משאירים אחרינו? הבעיה העיקרית היא זיהום מים. אז נכון, בישראל רוב האנשים לא נוהגים לטהר מים בזמן טיול ולשתות מהם, אבל גם להשתכשך בכיף שלכם במעיין ופתאום לשים לב ללכלוך (במילים יפות) ששט לצידכם זה ממש לא נעים.
יש גם לא מעט חיות שעלולות לצרוך ממה שאנחנו משאירים אחרינו (היוש חזירי בר), שלא לדבר על העובדה הפשוטה שאף אחד לא רוצה לראות את זה בשטח פתוח.
אבל מה החוק אומר?
עד כמה שידוע לי, בישראל אין שום הגבלה חוקית לגבי עשיית צרכים בשטח. מי שיצא לו לטייל בטראקים אחרים בעולם, מנגד, כנראה הגיע לכמה מהם שמחייבים איסוף וטיפול מיוחד בצואה. באזורים האלו המטיילים מחוייבים לשאת עמם שקיות WAG (כמו זו לדוגמה). שקיות WAG (מלשון Go Anywhere) מכילות שתי שקיות אשפה עבות, ג’ל מיוחד (דומה לזה שיש בשירותים כימיים), נייר טואלט וחומר לחיטוי ידיים – והן בעצם מאפשרות למטייל לעשות את שלו ולסחוב אותו עד למקום זריקה מתאים.
היי, אתם עושים את זה בשביל הכלב שלכם, אז למה לא?
איך להתפנות בשטח – שיטות שונות
זכרו את סדרי העדיפויות: למנוע זיהום של הסביבה ולא להשאיר זכר לנוכחות אנושית בטבע.
1. האופציה הכי טובה – דוגי בג
נכון, זה קצת לא אינטאטיבי ואני מניח שרוב האנשים לא יעשו את זה (ואני לא מאשים אותם) – אבל לצורך המצפון הנקי שלי אני חייב לציין את האופציה הזו, שהיא הכי נכונה לטבע מבחינת השאיפה “לא להשאיר עקבות”.
זה אומר שעלינו להתפנות באחת משקיות ה-WAG המתכלות, המכילות ג’ל מיוחד שמנטרל את כל החומרים הרעים שיש בצואה האנושית. והחלק הטוב – זה ממש מהיר. עד שתחזרו למסלול השביל, כבר תוכלו לזרוק את השקית הכפולה לפח הזבל הקרוב, ולא יהיה לה ריח רע בכלל. אבל כן, כדי שיהיה לזה משמעות, בכל זאת תצטרכו לסחוב את השקית הזו איתכם עד לפח הזבל הקרוב.
לא הכי סימפטי.
2. השיטה הנפוצה – בור
טוב, אחרי שעשינו את שלנו מבחינת המצפון: על מי אנחנו עובדים? סביר להניח שלא תסחבו איתכם שקית קקי עד הפח, אנחנו בישראל, בכל זאת. וזה מוביל אותנו לאופציה הבאה שלנו – או כמו שסבא שלי היה נוהג להגיד לי, “בטבע עושים קקי כמו חתול, ולא כמו כלב”.
אז זה המקום להמליץ שתמיד תיקחו איתכם כף חפירה קטנה וקלה (לדוגמה זו) שתעזור לכם לחפור בור קטן בקלות. איך עושים את זה?
- מוצאים מקום מתאים שנמצא לפחות 80 מטר מכל מקור מים, אתר קמפינג או שביל הליכה. ככלל אצבע, המרחק צריך להיות כ-80 צעדים. חפשו מקום עם אדמה רכה או לחה, קלה לחפירה.
- חופרים בור בקוטר של כ-10 ס”מ, ובעומק זהה.
- עושים את שלכם, ליד הבור. הבור ישמש אותנו לזריקת נייר הטואלט (רק אם הוא עשוי מחומר מתכלה!)
- בעזרת מקל, מפילים את הצרכים לתוך הבור, וזורקים את המקל פנימה גם.
- מכסים הכל באדמה.
- רצוי להניח סלע או כל דבר אחר על המקום על מנת להרתיע מישהו אחר מלחפור שם.
3. עוד כמה שיטות
שיטת האבנים – השיטה הזו פשוטה: מצמידים שתי אבנים, רצוי גדולות במיוחד עם שטח פנים שטוח ונעים לישיבה, ומתיישבים עליהן כך שהן מפרידות ביניכם לבין האזור הרלוונטי בגופכם. זה לא פותר את עניין הניגוב, אבל בהחלט משדרג את טכניקת הכריעה הקלאסית ומקל על המאמץ בשרירי הירכיים.
אוהל שירותים – כשמלכת אנגליה שואלת את עצמה איך להתפנות בשטח, כנראה שזה הפתרון שמציעים לה. האוהל הזה לא רק מסתיר אותכם בזמן התהליך, אלא מספק גם ישיבה נוחה, מקום לנייר הטואלט וחסינות לפגעי מזג אוויר. הוא קל משקל (יחסית), וקומפקטי – אבל אלא אם אתם סובלים מחרדת קקי שטח אמיתית, זה מרגיש קצת מוגזם.
כיסא מתקפל – זה לא הולך לעזור לכם מבחינת הסתרה, המשקל של הכיסא הזה הוא כנראה מותרות שלא תרצו לסחוב איתכם וגם ברמה ההיגיינית זה מעורר כמה שאלות. אבל מסתבר שיש אנשים שאוהבים את זה. הנה דוגמה לאחד כזה.
לסיכום
כדי לסכם את הנושא הזה אסיים במשפט אחד פשוט: “מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך” – או בהקשר שלנו, “תשאיר את הטבע כמו שהיית רוצה למצוא אותו”.
בבקשה, נסו לשמור על הסביבה שלנו נקיה – למען חיות הבר, המטיילים האחרים, וגם עבור עצמכם.
יש לכם הצעות נוספות? טיפים שבא לכם לחלוק? נשמח לשמוע מכם בתגובות!
